כאב נפשי

נפצעתי בברך והיא כואבת לי אומר הילד לאמו- היא ניגשת אליו ומטפלת בפצע. יש לי חום אומרת הילדה לאביה הוא מודד את חום גופה, נותן לה תרופה להורדת חום ומכסה אותה בשמיכה רכה.

כואבת לי הבטן – אומר הילד הקטן בדמעות חנוקות.

לכאב שלנו יש מופעים שונים. יש כאב בגוף, כאב פיסי שגם אפשר לראות אותו (פציעה, חום, כאב בטן ועוד) ויש כאב נפשי שקשה לאתר אותו והוא מופיע בצורות שונות, לעיתים בצבעי הסוואה ולכן הסביבה לא מגלה אותו בזמן. האדם עצמו עלול להתעלם מהאותות המעידים על כאב נפשי ולעיתים גם סביבתו אינה מודעת לכך.  הכאב הזה עלול להופיע בהתנהגויות הגלויות והסמויות.

יש בינינו כאלה שדוחסים את הכאב ולא נותנים לו ביטוי, אך הכאב עלול לנהל את החיים הרגשיים ואת התפקוד היומיומי. במקרים כאלה טריגרים שונים עלולים "להוציא את השד מהבקבוק" ולגרום לחוויה של התרסקות. "איך פתאום הילדה הנפלאה, המוצלחת החכמה והיפה נפלה לתוך הפרעת אכילה?", "איך יתכן שהכל היה כל כך מושלם ופתאום משהו התקלקל?", "איך קרה שהבן המרצה הפך לילד מורד, לשתיין בין חבריו ולמנהיג שלילי בקרב ילדי השכונה?", "איך קרה שלפתע פתאום הילדה האחראית מאסה בכל התפקידים שלה בבית, הפכה לחוצפנית ומורדת וניתקה עצמה מכל חבריה עד אשר שקעה בדיכאון עמוק?", "איך יתכן שרק בגלל מבחן אחד שהתוצאה שלו נמוכה מ-90, הילדה מסרבת לשוב לבית הספר?", מדוע פצעי הבגרות שהגיעו מאיימים כל כך על הקשרים החברתיים שלו?", "איך ייתכן שהערה אחת קטנה שאמרה לו המורה הביאה אותו להתפרצות זעם ולאלימות שהרחיקה אותו מבית הספר?"

איפה טעינו שואלים ההורים? מה עשינו לא בסדר? למה זה מגיע לנו? איך לא ראינו את זה בא? ומי יכול יעזור לנו?

ילדים ומתבגרים זקוקים לכך שיבינו אותם. כאשר הם מרגישים לא מובנים, הם חווים כאב נפשי. אזור הכאב הפיסי והנפשי במוח הוא אותו אזור. כך שכאב נפשי מתורגם במוח ככאב פיסי. חוויה של "לא מבינים אותי", "לא רוצים אותי", "לא אוהבים אותי", מובילה לחוויית בדידות ולכאב נפשי.

הורים צריכים ללמוד לתקשר עם ילדיהם, לדבר אתם ולתת להם להרגיש מובנים.

התפקיד שלנו כהורים הוא להכין את ילדינו להתמודד עם העולם שסביבם. אנו עושים זאת באמצעות חינוך, ליווי, הקניית מיומנויות, הצבת גבולות ועוד. אבל אנחנו פחות ערים ליכולת שלנו כהורים לזהות, להבין וליצור תקשורת עם ילדינו סביב כאב או קושי נפשי.

כדי לעשות זאת רצוי שנהווה מודל עבור ילדינו לשיח רגשי, לשיח שמחבר בין סיבה לתוצאה, לשיח שמאפשר שיתוף בחוויות נעימות יותר ונעימות פחות ולשיח שמאפשר לילד להבין את המקום החשוב שלו בחיים שלנו ולהרגיש שאנחנו מבינים אותו.

אם בילנו עם הילד בלונה פארק נספר לו עד כמה נהנינו. נספר לו על החוויות הטובות שבגללן נרצה לחזור על בילוי דומה בעתיד. אך במקביל נבדוק אתו איך זה היה בשבילו – ממה הוא נהנה וממה פחות.

כאשר אנחנו מבשלים  תבשיל טעים עבור בני הבית, נאמר להם עד כמה טרחנו בשבילם, עד כמה היה לנו חשוב שיהיה להם טעים וכיצד אנו נהנים, מהמשוב החיובי שקיבלנו. אבל אם התבשיל לא יצא טעים כמו שציפנו, נספר למשפחתנו שזה מצער אותנו כי היה לנו כל כך חשוב להצליח וננסה להשתפר בפעם הבאה.

אנחנו מהווים עבור ילדינו מודל לשיח שיאפשר להם להרגיש בטוח לפנות אלינו ברגעים טובים ופחות טובים. בזמן שמחה ובזמן כאב. ילד ששומע מההורה שלו מה עושה לו טוב ומה פחות, מבין שהוא יכול לשתף את ההורה בסוגיות דומות. ילד ששומע את ההורה מודה בכישלון ולא נבהל ממנו, ירגיש בטוח לשתף בכישלונות שלו עצמו ובחוויות כואבות שהוא חווה.

אנחנו מביטים בילדים שלנו מוקסמים ואת הקסם שראינו אנו דואגים לספר לסבתות ולסבים אך לעיתים אנו שוכחים שהראשון שצריך לדעת מכך שהוקסמנו הוא הילד שלנו כי רק כך הוא יבדיל בין נכון ולא נכון, בין טוב לרע, בין רצוי למצוי, בין בחירה אחת לאחרת. גידול הילדים הנו משימה קשה וחלק ממנה היא מלחמה בכאב שאנחנו חווים בעקבות התמודדויות עם ההורים.

בעזרת העצמה יום יומית ולימוד אינטנסיבי של יכולת ההנאה מהעשייה שלנו.

כל ילד מגיע לעולם עם פרדיספוזציה משלו ומה שיניע בסופו של דבר את ההתנהלות שלו בעולם יהיה הקשר שלו עם הסביבה והאופן בו הוא תרגם אותה. כאן כהורים יש לנו אחריות רבה לדרך בה אנחנו מחנכים את ילדנו על רקע האופן בו גדלנו. אנחנו אלא שנעזור לילד לפתח את התפיסה הסובייקטיבית שלו על העולם ועל עצמו ולכן אנחנו חייבים לעסוק בתרגום יום יומי של התנהגויות שגרתיות פונקציונאליות ולא פונקציונאליות.

-המטפל יכול לשמש חלופה דמיונית לחסרים של הילדות וזאת לצורך הבאת המטופל לתפקוד נורמטיבי בחברה אך אין באפשרותו להעלים את הכאב שנוצר בהתקשרות בין הילד להוריו. מכאן שהעזרה הטובה ביותר לילד היא שיתוף ההורים בטיפול.

– טיפול בילדים לעומת טיפול במבוגרים מאפשר לילד לעשות תיקון במערכת היחסים שלו עם הוריו בזמן שהוא גדל בתוכה. בניגוד למבוגרים שצריכים להישאר עם מידה של חסר ופנטזיה לגבי מערכת היחסים בינם לבין הוריהם בילדות.

כולנו רוצים את הטוב ביותר לעצמנו, לילדנו ולמשפחתנו אך הדבר נמנע מאתנו מאחר ואין לנו את הידע הדרוש, ההקשבה הנכונה, העיתוי המתאים, הקשר המובן ועוד.

מדוע ילדים צריכים לזעזע את המערכת? לפגוע בגופם? בעצמם? רק כדי שיראו אותם מדוע?

והשתקנים? האם הכאב פסח מעליהם? האם אפשר בכלל להימנע מהכאב הפנימי המציף?

מי יבין? מי יעזור?

תחושת הבדידות הורגת!! כמה שנים יכול לחיות ילד בתחושה של חוסר הבנה? האם אני לבד שואל הילד את עצמו? כיצד כולם מתנהלים בחופשיות ובחיוך? מה עשיתי שעלי לסבול כל כך?

"החיים הם לא פיקניק" זאת לא קלישאה. צריך ללמוד כיצד לחיות. כיצד לתקשר. צריך ללמוד מיומנויות חברתיות ולדעת להיעזר באחר, להקטין את הבושה. להתמודד עם הפחד.

מגיל צעיר טוב יהיה עם נוכל ללמד את ילדינו לזהות, להבין ולהמליל חוויות שונות שהם חווים.

טוב יהיה אם נוכל לעזור לילדים שלנו להבין את הקשר בין החוויה שהם חווים לבין המחשבות שלהם, האופן בו הם מפרשים את האירועים השונים וכיצד הם מגיבים לכך בהתנהגותם.

הגישה ההתנהגותית קוגניטיבית (CBT), עוסקת בקשר שבין הפרשנות שלנו את המציאות לבין הרגשות וההתנהגויות שקשורות לפרשנות זו.

כדי להמשיך את שרשרת החיזוקים הביתית כך שנלמד להעריך אחד את השני ואת עצמנו. הערכה הזאת תלווה ותבנה את האישות שלנו בהמשך הדרך.